במוצ"ש הקרוב הלכתי להפגנה חדורת אמונה ורצון אמיתי להשמיע את קולי בעניין הרפורמה המשפטית... וידוי – אני 'בתולת הפגנות' זואת הייתה פעם ראשונה שהלכתי להפגנה. הצומת הייתה מלאה באנשים עם דגלים, האנשים שראיתי סביבי היו מבוגרים, לבנים, ככל הנראה יהודים, ככל הנראה בני המעמד הבינוני-גבוה. זאת נראתה לעין כקבוצה הומוגנית מובהקת. בקיצור, חבר'ה כמוני והשתלבתי שם מצוין. עד שהתחילו הנאומים, שלהרגשתי, היו מיועדים יותר להלהיב את הקהל מאשר לדבר על הדבר עצמו. ואז מנחת האירוע צורחת במיקרופון, בג

כשהייתי בחו"ל בשנת 2007, וחבר פתח עבורי דף פייסבוק, זה היה עבורי אמצעי תקשורת זול עם אנשים בארץ, ותו לא. מאז שחזרתי לארץ לא היה לי צורך...

הצורך האנושי בשייכות, שמספקת הגנה, מוביל אותנו בכל מקום שנפנה, וכדי להשתייך אנחנו מייצרים תרבות. ההבנה הזאת התחדדה השבוע כשביקרתי בדיזינגוף סנטר עם בנותיי המתבגרות והרגשתי איך המקום הפך למקלט צבעוני של התרבות האלטרנטיבית לבני נוער מכל המינים והסוגים, וככל שרחוקים יותר מהמיינסטרים, כך ייטב. למרות מגוון התרבויות העצום שהתערבב זה בזה בתוך הקניון הצפוף לא הרגשתי חיבור כלשהו בין התרבויות השונות ואף לא הייתי מופתעת אם היה מתפתח מתח בין חוגגי חג המולד עם עצי האשוח המושלגים, חובבי הא

היום תמר ואני נפגשנו עם אישה יקרה בתפקיד בכיר במוסד אקדמי. זאת הייתה פגישה שתוכננה חצי שנה מראש... היתה התרגשות באוויר, ציפייה לחיבור...